מה בגורל הטלוויזיה?

מה עלה בגורלה של הטלוויזיה בחיי? אחת האהבות הגדולות ביותר שידעתי בתור ילד ונער מתבגר, אהבה שדעכה עם הזמן ורק ממשיכה לדעוך בכל יום שעובר. מצפייה ומעקב אדוקים אחר "בולי איש השלג" ועד ל"נמלטים" אל מצב קיים בו אין לי סבלנות לעקוב אחרי סרט של שעה וחצי, בטח שלא להתחיל לצפות בתשוקה בסדרה חדשה.

לפי ניתוח עצמי שערכתי, שורש חוסר הסבלנות והעניין החלו במעוף הרייטינג הבלתי יאומן של תוכניות הריאליטי. כבר ב"הישרדות" האמריקאי לא הבעתי עניין גדול, אך איפשהו משם ועד לתוכנית הרכילות שהיא "הישרדות" בישראל איבדתי כל חשק לעקוב. תוכניות הריאליטי שולטות בעולם הטלוויזיה כרגע, מחבורת נערות מתבגרות שחוטפות מצלמות על פצעי הבגרות ומשברי הלבבות השבורים ועד למיליונר זקן עם מכשיר שמיעה ופאה שמנחה חבורה של מלוקקים בדרכם להפוך לטייקונים צעירים. הבעיה הגדולה ביותר שלי עם ריאליטי היא שבעצם הסיבה שנהגתי לראות טלוויזיה היא שכל אותם שחקנים ידעו לחקות את החיים בצורה כל- כך אותנטית ומקורית, לעומת חבורה של אנשים שאוספים מהרחוב ומעמידים מול מצלמה. כל מה שאותה מצלמה עושה זה מביאה את אותם חובבנים להתנהגות הרחוקה ביותר מטבעית, אף מזויפת לחלוטין, ועוד בצורה לא משכנעת. למה שארצה לראות זאת? ומעבר לזה, החטטנות הזו בלתי נסבלת. למה שארצה לצפות בזוג צעיר מאנגליה העובר סדנאות יעוץ זוגי ב"לייב"? מה לי ולחיים הפרטיים של האנשים הללו?

עולם הסדרות הוא סיפור אחר מבחינתי. נראה ונשמע שככל שעובר הזמן הסדרות המופקות רק הופכות יותר מושקעות, מורכבות ואולי אפילו מעניינות. שבחים רבים מורעפים מכל עבר, מאות מיליוני אנשים נשאבים והופכים למעריצים מושבעים של יצירות אלה. אז מה בכל זאת הבעיה שלי? דווקא כל אותם דברים שציינתי לטובה הם הסיבות לכך שאינני עוקב אחר סדרות, אף לא אחת. לשבת ולהתחיל לצפות בסדרה חדשה משמעותה להשאב אל עולם מומצא ומופלא. עולם שמביא אותי לשכוח ולברוח מהמציאות, להתחיל לדאוג ולהתרגש מכל מיני דמויות ותרחישים שבעולם פנטסטי לגמרי. בדיוני - הדפסת אב טיפוס מישהו?. מה עוד, שמעבר לסחיטה הנפשית ועשרות שעות הפנאי שבמהלך הצפייה, ברגע שהסדרה מגיעה אל סופה נותרת ריקנות כזו שמרגישה כסוף העולם. ריקנות שניתנת להחלמה רק על ידי התמכרות לסדרה מדהימה אחרת. כדור שלג מהגהנום ממש! מה עוד שאם החלטתי לעקוב אחרי סדרה בטלוויזיה עליי לשאת רצף פרסומות משמים, מפרסום למגבונים לחים עם תינוק מחייך ועד מכשיר שמיעה שידידותי לסביבה ומתקשר עם דולפינים.

לגבי סרטים אין לי הסבר טוב לחוסר הסבלנות שעולה בי. גם כיום מופקים סרטים מרתקים ומסעירים, ובכל זאת אם בעבר יכולתי לערוך מרתון סרטים בן עשר שעות, כיום אני מרגיש כיושב על קוצים אל מול סרט בן שעה וחצי.

בשורה התחתונה, אולי זה בכלל אני שהשתניתי. מעבר לעולם הרילאיטי שבאמת מרגיש לי כפוגע ומזלזל באינטליגנציה של רובנו, מופקים כיום סרטים וסדרות מהשורה הראשונה. בכל זאת, איבדתי את הסובלנות. בעבר שנאתי את הים, כיום אני נוהג לשבת על החול בכל יום ולצפות במשך שעות בגלים. בעבר נהגתי להידבק ולהתרגש אל מול המסך, כיום קשה לי אפילו להביא את עצמי להדליק את הטלוויזיה. זמנים, ואנשים, משתנים.



היכנסו לפרטים נוספים לאתר 3dreams.co.il